הקדמה ההסתמנות הקלינית של פריצת דיסק בע"ש הגבי שכיחה פחות מפריצת דיסק צוארית או מותנית. אחת הסיבות לכך הינה התנועה הפחותה בע"ש הגבי בהשואה לתנועה בע"ש הצוארי והמותני. כתוצאה מכך נתון האנולוס פיברוסוס לעומסים מכנים פחותים ונטיתו להקרע פחותה יותר. התנועה הפחותה בע"ש הגבי נובעת מהעובדה שהחוליות הגביות מחוברות לקשת הצלעות המהווה מעין מעצור חלקי לתנועה. בנוסף לכך המנח במרחב של מפרקי ה- FACET שונה מאלה בע"ש המותני ומאפשר בעיקר תנועה של ה- TORTION(פתול) ופחות של כיפוף/ ישור. אזורי המעבר בין ע"ש הצוארי והגבי ובין ע"ש הגבי והמותני נתונים לעומסים מכנים גדולים יותר ועל כן באזורים אלה יש שכיחות גבוהה יותר של פריצות דיסק גביות, למרות כך השכיחות של ניוון הדיסק התורקלי גבוהה ועולה עם הגיל וכך גדלה השכיחות של פריצות דיסק גביות. ב-MRI ניתן לגלות שכיחות גבוהה של ניוון הדיסק התורקלי כמו גם בצילומי רנטגן אפילו באנשים מתחת לגיל 40 . השכיחות של פריצות דיסק לא סימפטומטיות נעה לפי סריות שונות בין 15-37% . אחוז הניתוחים עקב פריצת דיסק גבי קטן יחסית ומהווה כ- 2% מכלל הניתוחים הצואריים והמותניים. מרבית הפריצות (75%) מתרחשות מתחת ל– T8 ו- 28% מתרחשות מגובה T11-12 לא נדיר לאבחן מספר בע"ש הגבי וכן פריצות נוספות בע"ש הצוארי או המותני או שניהם .

הסתמנות קלינית כדי להבין את ההסתמנות הקלינית חשוב לזכור מספר עובדות. את חלל תעלת השדרה הגבית ממלא חוט השדרה - spinal cord. עקב העובדה שתעלת השדרה הגבית צרה יחסית ואספקת הדם לחוט השדרה באיזור זה הינה "גבולית", גם פריצת דיסק טקנה יכולה להביא לנזק עצבי ניכר. ההתסמנות הקלינית מתרחשת בדר"כ בין העשורים הרביעי והשישי לחיים אם כי תוארו מקרים גם במבוגרים צעירים יותר ואף בילדים. ההסתמנות הלקינית הנה רבת פנים ומגוונת ועל כן לעיתים קרובות קיים איחור רב באבחנה של פריצת דיסק גבית (תורקלית).

הדמיה בחלק לא קטן מהחולים הסובלים מפריצת דיסק גבי הדיסק הפרוץ מסויד ואז ניתן לאבחנו גם בצילום רנטגן רגיל. במקרים כאלה ניתן לאבחן בקלות יחסית את פריצת הדיסק גם בבדיקת CT (תמונה 1). אולם במקרים של פריצת דיסק רכה, קשה יותר להבחין בפריצה בבדיקת CT. בנוסף באם רוצים להבחין בחוט השדרה עצמו ובשינויים בתוכו כמו למשל במיאלומלציה (myelomalacia), לא נוכל להבחין בכך בבדיקת CT. רק בדיקת MRI תוכל להראות שינויים אלה (תמונה 2). על כן בדיקת MRI הנה הבדיקה ההדמיתית הנבחרת כשחושדים בפריצת דיסק גבי עם או בלי מיאלומלציה מלווה. ב-MRI ניתן לגלות שכיחות גבוהה של ניוון הדיסק התורקלי כמו גם בצילומי רנטגן אפילו באנשים מתחת לגיל 40.

אבחנה קלינית האבחנה הקלינית נעשית כאשר קיים שילוב של הסתמנות קלינית מתאימה עם סימנים מתאימים בבדיקה גופנית (כמולמשל סימנים פירמידליים) יחד עם שינויים מתאימים בבדיקות ההדמיה. הסימנים הפיזיקליים החשובים לאבחון של דיסק תורקלי הנם: פלס תחושתי, סימנים פירמידליים וחולשת שרירים פרוקסימלית. חשוב לזכור שלעיתים קרובות לחץ של דיסק גבי פרוץ בצד אחד מלווה בסימפטומים בגפה בצד המנוגד.

טיפול במקרים של פריצת דיסק ללא סימנים פירמידליים וללא לחץ ניכר על ה-spinal cord. ניתן לטפל בטיול שמרני לא ניתוחי ולנהל מעקב. בחולים בהם קיימים סימנים פירמידליים עם או בלי חולשת שרירים לא ניתן ל"עקוב" אחרי החולה ויש ליזום טיול ניתוחי בהקדם.

טיפול ניתוחי בעוד שבפריצת דיסק מותנית הניתוח הנבחר מבוצע בגישה אחורית, הדבר לא ישים בפריצת דיסק גבית. כדי לכרות את הדיסק הפרוץ הנמצא לפני שק העצבים יש צורך במשיכת (retraction) שק העצבים. בעוד שבמקה של דיסק מותני ניתן לבצע זאת ללא סכנה משום שבשק קיימים רק שורשי עצבים, במקרה של דיסק גבי משיכת שק העצבים מלווה בהפעלת לחץ על חוט השדרה. בגישה ניתוחית אחורית במקרה של דיסק גבי פרוץ יופיעו סיבוכים עצביים קשים עד 50% מהמקרים כולל פרפלגיה. על כן הגישה הניתוחית המקובלת במקרים של פריצת דיסק גבי הנה שונה. ארבע גישות ניתוחיות מקובלות כיום: 1) Costotransversectomy. זו גישה אחורית צדדית עקיפה. בגישה זו כורתים חלק מהצלע בגובה הדיסק יחד עם כריתה של הזיז הרוחבי וכורתים את הדיסק מהצד ללא משיכת שק העצבים. 2) Transpedicular. בגישה זו כורתים את הרגלית (pedicle) וניגשים לדיבק הפרוץ מהצד. 3) גישה קדמית צדדית דרך הפלוירה או מאחוריה. בגישה זו ניתן לכרות את הדיסק הפרוץ לפני שק העצבים ולא צריך להסיט את שק העצבים. זה הגישה המועדפת עלינו (תמונות 3-4). 4) גישה קדמית צדדית בגישה זעיר-פולשנית דרך תורקוסקופיה. במקרים בהם פריצת הדיסק ארעה בקטע עם קיפוזיס משמעותית יש גם צורך לבצוע קיבוע חוליות אחורי.